מגוון מאמרים שכתבתי במהלך השנים

מאמרים

אם אין אני לי מי לי

  • מאי 31, 2015

המצב החברתי בארץ הוא לא מי יודע מה, זה כבר ידוע. ממסד הרווחה על ענפיו ושירותיו השונים לא בדיוק מצליח לעשות משהו בינתיים, וכך באופן טבעי נשמעות להן לעתים קרובות למדי תלונות וביקורת של נכים ושאר נזקקים המשוועים לשינוי ושיפור. לא פעם מתקיימים גם הפגנות ומסעות מחאה של נכים וסועדיהם, ובכל פעם בנושא כזה או אחר שצץ על הפרק. "זה טוב מאד והלוואי שכל יום יעשו ככה אומר חיים, נכה גפיים מירושלים. במדינה הזאת מבינים רק כשעושים רעש ובלגאן, אבל תכ'לס זה גם לא כלכך עוזר כבר והמדינה לא עושה בשבילנו כלום. פשוט כלום! אם אני כנכה ככה צריך לשבת כל היום בבית ולא דואגים לי לעבודה, ואני צריך לחיות על הקיצבה הזעומה הזו שנותנים לי בביטוח לאומי, תבינו מה המצב פה. לפעמים מתחשק לי לדפוק ת'ראש בקיר מרוב שאני לא יודע מה לעשות. נו, ולמישהו פה זה אכפת ממני ומאחרים במצב כזה? לאף אחד זה לא אכפת."

 

אז אמנם חיים בהחלט צודק ואפשר להבין התסכול וחוסר האונים בו הוא מצוי, אולם האם באמת אין שום דבר מטעם המדינה שיכול לעזור לנכים ומוגבלים כפי שהוא טוען? שכן כך למשל פטורים נכים ובעלי מוגבלויות ממס הכנסה עד לסך הכנסות בגובה של כחמש מאות וארבעים אלף שקל בשנה. כמו כן ישנו המוסד לביטוח לאומי שדוחף ומקצה מיליוני שקלים בשנה עבור מימון לימודיהם והכשרתם המקצועית של מוגבלים באקדמיה, זאת במטרה שיצטרפו לשוק העבודה ויפרנסו עצמם בכבוד ומבלי להזדקק לקצבת הנכות שלהם עוד. אגב בהקשר זה, נראה שרבים מבעלי המוגבלויות מפחדים לעבור שיקום מקצועי מחשש שלא ימצאו עבודה ויאבדו את קצבתם מאידך, ולכן לא בדיוק מתאמצים הם למצוא תעסוקה ו/או לסיים את לימודיהם באקדמיה. גם על כך דנה וועדת "למונס" אשר ממש בחודשים אלו לומדים קציני השיקום במוסד לביטוח לאומי את מסקנותיה והחלטותיה, והן ייכנסו לתוקף ככל הנראה בחודש יולי השנה ובמסגרתן הוחלט כי בעלי מוגבלויות יוכלו להמשיך ולשמור על קצבתם החודשית חרף העובדה שמצאו מקום עבודה, זאת עד לגובה שכר מסוים כמובן. עוד מתברר כי משרד התעשייה והמסחר נותן מענק בסך של שישים אלף שקלים לעסקים הקולטים בעל מגבלה לשורותיהם, זאת על מנת שיבצעו התאמות נגישות ויספקו לו הציוד הדרוש לו לצורך השתלבותו בעבודה. לא מעטים הם גם השירותים ומוצרים המסובסדים או ממומנים בידי המדינה דוגמת נסיעות חינם ברכבת או בחצי מחיר באוטובוס, האפשרות שמוקנית לנכים לרכוש רכב בלי מכס או קבלת עדיפות במכרזים על רכישת מגרשי בנייה ועוד.

"לא נעים לי להגיד את זה, אבל בעבר עבדתי והתנדבתי מספר שנים אצל משפחות מצוקה וכאלה שהם  בעלי מוגבלויות, וכל הזמן אפפה אותי תחושה שלמרות כול הקושי והסבל שהם עוברים, הם יותר מדי עסוקים בלרחם על עצמם ולקונן על מצבם הקשה, אבל לא בדיוק עושים משהו כדי להתמודד עם זה, כך חושבת ר' מנתניה. אני יודעת שאסור לי לשפוט אותם ושבתור אחת בריאה אני צריכה לסתום את הפה, אבל אני אומרת את זה מתוך כאב ואכפתיות אמיתיים. אני באמת מאמינה ויש לי גם דוגמאות חיות לכך, שגם הנכים ובעלי מוגבלויות אלו יכולים למרות הכול לדאוג לעצמם ולהפחית את רמת התלות שלהם בחברה. ממש חסרים לי אצל רבים מהם היוזמה והרצון לעשות משהו עם עצמם וזה חבל."

יחד עם זאת עדיין יש להיות הוגנים ולזכור שלבעלי מוגבלויות וסועדיהם ישנן הוצאות רבות ולא מבוטלות בגין מגבלתם, זאת בנוסף לנטל המגבלה והסבל שהם עוברים יום יום, ולכן יש לנכון לתת להם הקלות כאלו ואחרות בשל כך. כמו כן ברור גם שיש עדיין מה לשפר ולשנות, אולם האם נכון כעת לשוב ולטעון שאין כלום במדינה למענם? האם אין מקום לבוא ולצפות גם ליוזמה ודחיפה מצד בעלי המוגבלויות וסועדיהם, במקום לצפות ולהתלונן כל העת שלא עושים בשבילם דבר? בהחלט נקודה למחשבה.


תגובות

כל הזכויות שמורות לאתר זה 2015 ©