מגוון כתבות וסרטונים

מן המדיה

כתבה מערוץ 7 - הניצחון שלי

  • יונ 02, 2015

הוא זכה בתואר חתן התנ"ך העולמי, שירת בחיל מודיעין וכיום עובד כיועץ פיננסי | את הקרדיט להצלחתו הוא מעניק להוריו שדרבנו אותו להתקדם ולא להתייאש, ובהרצאותיו הוא מציע לכל אדם להשתמש בכוחותיו ולא לשקוע ברחמים עצמיים | כמתנדב בארגון 'פעמונים' הוא מעניק ייעוץ כלכלי למשפחות שנקלעו לקשיים, ששומעות ממנו כי אם הוא הצליח להתגבר על המכשולים, כל אחד יכול

בשביל אביחי שלי, השמיים הם הגבול. שלי בסך הכל בן 28, והוא כבר מנהל קשרי לקוחות בבית ההשקעות 'פסגות'. הוא חתן התנ"ך העולמי לשנת תשס"ב, בעל שני תארים במינהל עסקים ובמשפטים, אותם סיים בהצטיינות, יוזם תוכנית לקידום שילוב מוגבלים בצה"ל, מלווה משפחות מטעם ארגון 'פעמונים', עוסק בשייט תחרותי ומתאמן ברצינות לקראת האולימפיאדה הבאה. הוא גם בעל פינה לייעוץ כלכלי באתר 'גלגלים ברשת' ומעביר עשרות הרצאות מדי חודש בפני קהלים שונים. אה, ועוד פרט קטן: אביחי שלי הוא בחור עיוור וכבד שמיעה. אבל אל תיתנו למוגבלות שלו לבלבל אתכם, כי שלי מעולם לא נתן לקשיים הפיזיים שלו להגביל את תוכניותיו. כנגד כל הסיכויים הוא הצליח להגשים אינסוף חלומות בחייו.

שלי נולד כתינוק ג'ינג'י חייכן, בריא ושלם. בגיל שנתיים איבד את השמיעה כתוצאה מהסתבכות במחלה שלקה בה וחוסר בטיפול רפואי הכרחי. הרופאים פסקו בהחלטיות שמעתה ואילך אביחי לא יוכל לדבר ולשמוע לעולם. עד גיל ארבע התייחסו אליו כאל אילם וחירש לכל דבר. "עד אז לא דיברתי", מספר אביחי. בדיקה חדשנית של פרופ' רבקה כרמי, כיום נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, העלתה כי אביחי לא איבד כליל את חוש השמיעה וכי בעזרת מכשירים מסוימים הוא יהיה מסוגל לשמוע. ואכן, בגיל ארבע הותאם לאביחי מכשיר שמיעה ולשמחת יקיריו הוא החל לשמוע. "זה היה נס גלוי. השמיעה חזרה אליי".

 

זוכר את העיניים של אמא

ההתרגשות בקרב בני המשפחה היתה עצומה. אביחי הקטן החל לשמוע, ולראשונה הגיב לקולות סביבו. "אמא שלי מספרת שבאותם ימים רצתי בהתלהבות עם כף בכל הבית והכיתי בכוח על הכל. הייתי באופוריה מהצלילים שהופקו. הקשתי על הכיסא, על הארון, על הרצפה. צעקתי בהתרגשות "טומע, טומע". זו היתה המילה הראשונה שאמרתי", מספר שלי. בשלב הבא, היה צורך בהשלמת הפער הגדול באוצר המילים שנוצר בינו לבין בני גילו. "אמא הוציאה אותי לטיול בשכונה ושאלה אותי לאט 'מה זה? כ-לב'. 'מה זה? ספ-סל'. ככה צברתי מילה ועוד מילה. כל ערב לפני השינה אמא סיפרה לי בסבלנות המון סיפורים. אחרי חצי שנה מאוד מאומצת של עבודה אינטנסיבית, הגעתי למצב של דיבור שוטף".

היו רגעים בעבר ששאלתי את עצמי 'למה נולדתי ככה? למה זה קרה דווקא לי?', ו'מה לעזאזל הקב"ה רוצה ממני'. אבל עם הזמן הבנתי שלקב"ה יש את החשבונות שלו, ולנו יש את ההסתכלות המצומצמת שלנו 

אולם דווקא באותה תקופה אופטימית בחייו, נפגע שלי בעיניו מנפילה בפארק השעשועים. כתוצאה מכך החל לאבד בהדרגה את מאור עיניו, עד שהפך עיוור לחלוטין. הוריו נאלצו להתמודד עם בן שנולד בריא ובתוך ארבע שנים נפגעו שניים מחושיו החיוניים ביותר. אך על אף המצב המורכב, דבקו הוריו בחשיבה מעשית המביטה קדימה, מבלי לשקוע ברחמים עצמיים. כשאני מבררת האם הוא זוכר מראות מהשנים בהן היה אדם רואה, שלי משיב בהתרגשות: "יש לי בהחלט זיכרונות מהתקופה שעוד ראיתי", אומר שלי. "אני לא אשכח איך הייתי יושב במשך שעות על אדן החלון וצופה במכוניות שחולפות ברחוב. האמת, הזיכרון הכי חזק שלי הוא העיניים של אמא שלי, עיניים גדולות וירוקות. כשאמא היתה מקריאה לי את הסיפורים, הייתי כולי מרוכז בעיניים שלה. הן דיברו אליי".

כשהגיעה העת לעלות לכיתה א', נאלצו הוריו להיאבק על זכותו של בנם ללמוד במסגרת הרגילה, ולא כפי שהוחלט על ידי הרשויות - להפנותו למסגרת החינוך המיוחד. הוריו, עירית ויששכר, התעקשו לשלב אותו בבית ספר רגיל, למרות שבאותה תקופה ילדים עיוורים שולבו ברובם המכריע במסגרות המיוחדות. "ההורים שלי אמרו לכולם 'עם כל הכבוד, אולי הבן שלנו עיוור וכבד שמיעה, אבל בפירוש אין לו בעיה בראש'. הם קבעו לפיקוח עובדה מוגמרת, ולמרות לחצים שהופעלו עליהם הם לא ויתרו. לאורך כל השנים היתה להורים שלי אמונה שאצליח להתגבר על הקשיים ושזה המקום הנכון בשבילי".

כבר כתלמיד צעיר לימדו אותו הוריו את המסלול הקבוע לבית הספר ושלחו אותו באופן עצמאי ללימודים. "היו שכנים שהעירו להורים שלי על כך שהם שולחים ילד עיוור לבד לבית הספר, אבל ההורים שלי עשו את מה שהאמינו שנכון בשבילי. הם רצו שאהיה עצמאי ולא תלוי באחרים ומסתבר שהם צדקו", הוא מחייך. "הגנת יתר של הורים יכולה לעיתים לפגוע בילד ולהפוך אותו לתלותי וחסר ביטחון. צריך ללמוד לשחרר". מנגד, מדגיש שלי, בשלבים מסוימים בחיי הילד בעל המוגבלות על ההורה להיות שם בשבילו. "ההורים שלי תמכו בי והיו בשבילי משענת. אמא למדה בעצמה כתב ברייל ותרגמה לי את ספרי הלימוד".

מבחינה לימודית, מספר שלי, אמא היתה בעלת דרישות. "אצל אמא אין כזה דבר לא להכין שיעורי בית או לא להתכונן כמו שצריך לקראת מבחן. היו לה סטנדרטים מאוד גבוהים", הוא צוחק. כמובן שהיו גם תמריצים ללמידה. "בכל שנות היסודי היה תלוי במטבח לוח עם כוכבים, ולפי תוצאות המבחנים הייתי צובר כוכבים. ציון של 85 זיכה אותי בכוכב ארד. לציון מעל תשעים קיבלתי כוכב כסף ולציון מעל 95 כוכב זהב. זה נכנס בי כל כך חזק, שגם באוניברסיטה כל ציון פחות מתשעים דיכא אותי והייתי ניגש למועד ב' כדי לשפר אותו".

שלי זוקף את הישגיו הלימודיים בראש ובראשונה להוריו המסורים. "יש לי הורים מאוד חזקים. אבא שלי מאמין שמה שמגיע לך - אתה חייב לדרוש, והוא עשה מלחמות ונאבק מול אטימות המערכת כדי לדאוג לי. הקשיחות של אבא והרוך והתושייה של אמא השפיעו על החיים שלי. לאמא יש חלק מרכזי מאוד בעובדה שהגעתי לאן שהגעתי. היא לימדה אותי לעמול ולהשקיע, וגם אם קשה - בשום אופן לא להרים ידיים". האם היא גננת במקצועה, בעלת ותק של 35 שנה בעירה נתיבות, ואף זכתה לפני שנתיים בתואר 'הגננת של המדינה'. "אמא שלי היא אשת חינוך בכל רמ"ח אבריה. היא מאמינה שצריך להאמין בכל ילד וצריך לגרום לכל ילד להאמין בעצמו. כל שנה יש לה בגן ילד או שניים עם נכויות ומוגבלויות והיא משקיעה בהם את הנשמה".

דווקא המוגבלות מדרבנת אותי לשאוף לעוד". אביחי שלי

 22 שעות של תנ"ך

בתקופת בית הספר היסודי מתאר שלי מצוקה חברתית קשה ביותר, וזאת בשל רתיעת התלמידים והוריהם מ'הילד החריג בכיתה'. "אפשר לומר שהייתי מנודה", הוא אומר בכאב. "הייתי מסתובב לבד בהפסקות והילדים היו צוחקים עלי, מתלחששים מאחורי גבי. הרבה פעמים היו 'שמים לי רגל' וצוחקים כשנפלתי על הרצפה בחוסר אונים". בניסיון לחבב את שלי על ילדי כיתתו, הוחלט על ידי הצוות החינוכי לרכוש לו כדור מתוך כוונה שהחברים יחפצו לשחק בכדור ועל ידי כך ייגשו וישוחחו עמו. "בתכל'ס, מה שקרה זה שהילדים היו חוטפים לי את הכדור ובורחים. המורים ניסו ככל יכולתם לשלב אותי, אבל שום דבר לא עזר. גם הציונים הטובים לא עזרו לי. כל אותן שנים הרגשתי לבד לגמרי".

בישיבה התיכונית 'בית יהודה' בכפר מימון זכה שלי, לאחר שנים של בדידות, להכרה והערכה מחבריו לכיתה. "בישיבה היתה נקודת מפנה", הוא מספר, "פתאום היה לי טוב. הרגשתי בבית". כבר בתחילת לימודיו בישיבה התגברה בו השאיפה להגיע לגמר חידון התנ"ך העולמי. האהבה לתנ"ך, הוא מסביר, נבטה בו מגיל צעיר. "כילד אמא נהגה לקרוא לי הרבה סיפורי תנ"ך ומאוד התחברתי אליהם", הוא אומר. בכיתה ט' החל ללמוד במשך ארבע שעות ביום את התנ"ך, אולם לאחר שנה הבין שאם כוונותיו רציניות, עליו להקדיש לכך זמן רב יותר. "ככל שלמדתי תנ"ך - הלכתי והתמכרתי לזה. כל דקה פנויה הייתי פותח את התנ"ך ולומד. היו תקופות שלמדתי בין 16 ל-22 שעות ביממה. הייתי ישן אז מעט מאוד". הישיבה מצידה שיתפה פעולה ועודדה אותו בלימודו. שלי שוחרר מלימודי הקודש בשעות הבוקר והיה יושב בבית המדרש במשך שעות ומשנן ללא הפסקה. "גם בלילה כשכולם ישנו, הייתי יושב ולומד". שלי התמסר ללימוד תנ"ך ברצינות רבה ובשיטתיות. הוא למד מתוך תנ"ך הכתוב בכתב ברייל. את רוב זמנו הקדיש למטרה אחת ויחידה שהציב לעצמו - להשתתף בגמר חידון התנ"ך העולמי.

הייתי העיוור הראשון בארץ שרוצה להיות ברוקר, והייתי צריך כל הזמן להוכיח שאני אכן מסוגל. המעסיקים צריכים להבין שרמת הנאמנות של אדם מוגבל היא מעל ומעבר. בפסגות מתייחסים אליי בצורה שוויונית, וזה מאוד משמעותי בשבילי 

שלוש שנים התמודד בחידון, ובכל פעם היה מתקדם שלב ונופל. בשנה הרביעית, כשהוא תלמיד י"ב, החליט לוותר על החלום ולחסוך מעצמו עוגמת נפש נוספת. "בכל פעם פספסתי רק בגלל נקודה או שתיים. הייתי מאוד קרוב ואמרתי לעצמי 'לא יעזור, בשנה הבאה אני אצליח'. אבל אחרי הפעם השלישית שנפלתי למרות ההשקעה המטורפת שלי, הרמתי ידיים והחלטתי לוותר. אני חושב שהתייאשתי דווקא בגלל העובדה שרק שתי נקודות הפרידו ביני לבין הגמר". שלי הודיע להוריו כי מבחינתו החלום של חידון התנ"ך נגוז. "זהו, זה נגמר. אני לחידון התנ"ך לא ניגש יותר". אבל ההורים לא הסכימו לקבל את הרמת הידיים של הבן ולחצו עליו להמשיך ולהתאמץ ביתר שאת. "הייתי שמיניסט וחששתי שזה יפגע לי בבגרויות. ההורים שלי הכריחו אותי לגשת ולהתמודד שוב, כי הם האמינו בלב שלם שזה לגמרי אפשרי. הם לא הסכימו שאני אוותר על החלום. הם אמרו 'אתה רוצה להצליח - אז תעבוד יותר קשה'. במבט לאחור, זו היתה נקודת ציון מדהימה בחיים שלי", הוא אומר.

ואכן, שלי הקדיש את השנה ללימוד אינטנסיבי ובסופו של דבר הצליח ובגדול. לא רק שהוא עלה שלב והשתתף בחידון המכובד ביום העצמאות, אלא זכה בתואר הנכסף חתן התנ"ך העולמי לשנת תשס"ב. שלי קיבל 99 מתוך 100 הנקודות האפשריות בחידון. "אין ספק שזו היתה דרך מאוד קשה ושואבת, אבל משם למדתי איזה כוח אדיר גלום באדם. הבנתי שאין דבר כזה 'אי אפשר' אלא 'לא מוכן לשלם את המחיר'. אם אתה חולם על משהו, לך איתו עד הסוף. לי זה בפירוש שינה את תפישת החיים".

בסיום לימודיו פנה שלי להתנדבות בצבא. לאחר מאבק עיקש התקבל לחיל המודיעין. חדור תחושת שליחות התייצב לשירות, אולם המציאות טפחה על פניו. "ניהלתי מאבק להתגייס ועוד למודיעין. אנשים הרימו גבה. 'אתה, עיוור וכמעט חירש, רוצה דווקא למודיעין - היחידה שמוגדרת 'העיניים והאוזניים של המדינה'?'. עניתי להם ולעצמי: 'כן, דווקא לשם'. זה היופי שבכוח הרצון, אתה מסוגל להפוך דברים בלתי אפשריים למציאות", מסביר שלי. "התעקשתי להתגייס. בצבא רואים מוגבל ובאופן אוטומטי פוטרים אותו משירות, למה זה צריך להיות ככה?", הוא תמה. שלי שירת שלוש שנים בצבא במחקר מודיעין. היחס לו זכה, הוא מלין, היה מחפיר. "זו מסגרת מאוד אטומה. ממש לא החממה של הישיבה. לצערי, מתקשים שם לקבל בעלי מוגבלויות". שלי, שחש על בשרו את יחס המערכת הצבאית והחיילים לאדם המוגבל, החליט לנסות לשנות מציאות ובנה תוכנית מקיפה לגיוס חיילים בעלי מוגבלויות לשורות הצבא. "היה לי קשה לבוא לידי ביטוי ולקבל יחס הוגן ושווה. צה"ל לא מעמיד מספיק משאבים לטובת המוגבלים כדי שיצליחו להשתלב. הרי בשביל צה"ל זה כאב ראש לא קטן שמוגבלים באים לשרת, אבל חשוב שיפנימו שגם לאנשים בעלי מוגבלויות יש מה לתרום למדינה. זו הסיבה שיזמתי תוכנית מול צה"ל ומשרד החינוך במיוחד עבור החייל המוגבל. התוכנית, כך אני מקווה, תגרום למוגבלים להשתלב בצבא בצורה טובה יותר, ומצד שני תגרום לצבא לשתף פעולה ולא לראות בהם נטל".

 

 לא עובד סוג ב'

לאחר השחרור מצה"ל, פנה שלי ללימודי תואר ראשון במינהל עסקים באוניברסיטת בן-גוריון. את התואר השני במשפטים השלים בהצלחה באוניברסיטת בר-אילן. "היום ניתן להרכיב קורא כתב ברייל למסך המחשב והתוכנה הזו מנגישה לסטודנט הכל".

איך הצלחת להתנהל באוניברסיטאות שלמדת בהן? הרי כסטודנט צריך להתנייד מאולם לאולם, ללכת למעונות, לספרייה.

"בימים הראשונים, כמו בכל מסגרת שהתחלתי, באה מורה שיקומית ולימדה אותי את השטח. מדרכות, שבילים, עמודים, סימנים בדרך. אבל מניסיון, גם במקרים שנתקלתי בבעיה ולא ידעתי להגיע למקום מסוים בקמפוס, תמיד היה מי שיעזור לי. עם ישראל מאוד רגיש לאנשים עם מוגבלויות".

ההורים שלי הכריחו אותי להתמודד שוב בחידון, כי הם האמינו בלב שלם שזה אפשרי. הם לא הסכימו שאני אוותר על החלום. הם אמרו 'אתה רוצה להצליח - אז תעבוד יותר קשה'. במבט לאחור, זו הייתה נקודת ציון מדהימה בחיים שלי 

בסיום הלימודים החל להתמחות בבית השקעות ידוע ברמת גן. "העולם של אנליסטים וברוקרים תמיד משך אותי", הוא אומר בחיוך. לאכזבתו, במקום העבודה החדש חש מופלה לרעה. "התייחסו אלי כמו אל סוג ב'. שילמו לי שכר נמוך בהרבה מהשכר שנתנו לאחרים, וחשבו שהם בכלל עושים לי טובה בכך שהם מעסיקים אותי. בפועל לא שילבו אותי בעבודה השוטפת, לא נתנו לי תיקים ולקוחות משמעותיים ולא נתנו לי להיכנס לפגישה עם לקוחות. באתי עם המון מוטיבציה לתת את חלקי בעבודה וזו היתה בשבילי אכזבה גדולה". אולם לא אחד כשלי יתייאש מהמצב וירים ידיים. שלי פנה למקום עבודה חדש, ומזה שלוש שנים הוא מנהל תיקי לקוחות בבית ההשקעות הגדול במדינה 'פסגות'. "הייתי העיוור הראשון בארץ שרוצה להיות ברוקר, והייתי צריך כל הזמן להוכיח שאני אכן מסוגל. המעסיקים צריכים להבין שרמת הנאמנות של אדם מוגבל, אם נותנים בו אמון, היא מעל ומעבר. ב'פסגות' מתייחסים אליי בצורה שוויונית, בדיוק כמו שאר העובדים, וזה מאוד משמעותי בשבילי".

הקידמה הטכנולוגית מסייעת לשלי בעבודתו. שלי נעזר בתוכנות מיוחדות ובמגבר מיוחד לטלפון. הצוות הטכני בחברה אף פיתח עבורו קודים מיוחדים שאפשרו התאמה של מערכות המחשוב של החברה לצרכיו. "בעשרים השנים האחרונות חל שינוי מבורך בחברה שלנו. אם היית אומרת לפני כמה עשורים שעיוור וכבד שמיעה יעבוד בתפקיד בכיר ב'פסגות', כולם היו זוקפים גבה. היום לשמחתי זו עובדה מוגמרת".

בין עיסוקיו הרבים מתנדב שלי גם כמנחה משפחות מטעם ארגון 'פעמונים'. "לקחתי על עצמי להתנדב בקהילה בתחומים שקשורים לעולם הפיננסי ובחרתי בליווי כלכלי. כל משפחה נוספת שמבריאה כלכלית עושה לי טוב על הלב".

סליחה על השאלה, אבל איך מגיבות המשפחות כשהן מגלות שאדם עיוור וכבד שמיעה אמור להדריך אותן כלכלית?

"אין ספק שיש את הרגעים הראשונים של המבוכה. בטח עובר להם בראש: 'מה אני צריך עכשיו לעשות? להוביל אותו לספה?'. יש את ההפתעה וההלם הראשוני הזה, אבל הם מתעשתים די מהר ומבינים שבאתי לתרום מהידע המקצועי שלי ולעזור להם. אני אישית מתמודד עם הרגעים האלה דווקא בצורה של הפגנת ביטחון עצמי והרבה חיוכים, עד שהאנשים מולי לאט לאט נרגעים ונכנסים לפרופורציה. כבר בהתחלה אני נוהג לספר לאנשים את סיפור חיי בקצרה, ואומר למשפחות שאם אני למרות המוגבלויות שלי הצלחתי ברוך השם להגיע לאן שהגעתי, אז גם הם מסוגלים לצאת מהפלונטר שלהם ויחד נתמודד עם כל הבעיות הכלכליות. מפגישה לפגישה הדברים כבר זורמים בשטף ולמוגבלות אין יותר משקל עבורם".

איך אתה נחשף למידע הכלכלי - דפי בנק, חשבונות חשמל, מים, גז, של המשפחה שאתה מלווה?

"הם ממלאים את פרטיהם ונרשמים לעמותה דרך האינטרנט. כך שכשאני מקבל תיק, הנתונים כבר מוזנים על המחשב ואני קורא ועובר עליהם באמצעות מסך ברייל".

שלי מעביר עשרות הרצאות לבני נוער, למבוגרים ולבעלי מוגבלויות, דתיים וחילונים כאחד. הוא מספר את סיפור חייו ומעניק השראה למאזיניו. "בהרצאות שלי אני לא מחדש שום דבר", אומר שלי בצניעות, "אני רק מעודד את המאזינים להאמין בעצמם, ומזכיר להם שאין דבר העומד בפני הרצון. אני מסביר להם שכאשר אדם נפגש עם בעל מוגבלות הוא אוטומטית משנה את ההתייחסות אליו. לא מתנהג בצורה טבעית. אבל אני אומר שהמגבלה היא רק בעיני המתבונן. תנו צ'אנס אמיתי לכל אדם. אל תמהרו לשים אנשים בתבניות, כי הסטיגמה לא מאפשרת לאדם שניצב מולך להיפתח". הביקוש להרצאותיו של שלי, יש לציין, גבוה ביותר. "יחסית, אני מרצה די הרבה. שלוש הרצאות בממוצע בשבוע, ויש תקופות עמוסות יותר. יש עלייה משמעותית סמוך לחנוכה. בשבועיים שלפני חנוכה אני לוקח חופשה ארוכה מהעבודה ורק מרצה מהבוקר עד הערב, בין שש לעשר הרצאות בכל יום". כאשר הוא מרצה בפני אנשים בעלי מוגבלויות, הוא מבקש "אל תעשו לעצמכם הנחות". "הרבה פעמים בעלי מוגבלויות לא ממצים את עצמם בגלל רחמים עצמיים. כל אדם באשר הוא, צריך להאמין בכוחות הטמונים בו".

לשלי ארבע אחיות. לפני מספר שנים נהרגה אחותו הגדולה מיטל בתאונת דרכים, כשהיתה בת 17. "זו היתה מכה קשה בשבילנו. לא הבנתי מה אלוקים רוצה ממני. זה היה נורא", הוא משחזר את ההתמודדות הכואבת עם השכול. "זה נכון שאני לרוב משדר שמחת חיים ומשתדל לחייך כמה שיותר ולהיות מרוצה ממה שיש לי, אבל בהחלט יש רגעים שקשה. היו רגעים בעבר ששאלתי את עצמי 'למה נולדתי ככה? למה זה קרה דווקא לי?', ו'מה לעזאזל הקב"ה רוצה ממני'. אבל עם הזמן הבנתי שלקב"ה יש את החשבונות שלו, ולנו יש את ההסתכלות המצומצמת שלנו. יש משברים. היו רגעים שהרגשתי שאני רוצה לזרוק הכל. עם הזמן הבנתי שאנחנו לא מסוגלים להבין את הקב"ה, ואלו החיים שנקבעו לי. כיום אני אוהב את הקב"ה מאוד ומרגיש מחובר אליו".

אולי אם לא היית נולד ככה, לא היית מצליח להגשים כל כך הרבה חלומות?

"יש בזה משהו. אני מאמין שהמוגבלות דווקא מדרבנת אותי להוכיח לעצמי יותר, וכתוצאה מהנחישות וההתמדה אני שואף לעוד ועוד. זה כמובן יכול ללמד שדווקא מתוך הקושי צומחת התקווה. ישעיה בעצמו אמר: "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, יושבי בארץ צלמוות, אור נגה עליהם". הפסוק הזה תמיד מדהים אותי באמת שלו".

כנער הציב לעצמו אביחי שלי שלושה יעדים: להשתתף בחידון התנ"ך העולמי, לשרת במודיעין ולעבוד בפיננסים. היום, בגיל 28, על אף היותו עיוור וכבד שמיעה, השיג את כולם. אולם על אף הישגיו, שלי אינו נח על זרי הדפנה ובימים אלו הוא שוקד על הגשמת חלומות נוספים, כי כאמור, בשביל אביחי שלי - השמיים הם הגבול.

rivki@besheva.co.il

 

"לשים לב לכל שקל" - הטיפים של אביחי להתנהלות כלכלית נבונה:

בארגון 'פעמונים' מדווחים בתקופה האחרונה על עלייה חדה במספר הפניות לעזרה. "מדי חודש פונות אלינו כ-500 משפחות. זהו מספר שיא שלא ידענו כמותו ואנחנו מתאמצים לענות לכולן. יש לנו אחריות כלפי היחיד, כלפי המשפחה וכלפי המדינה", אומר ל'בשבע' אוריאל לדרברג, מנכ"ל הארגון.

הרעיון המנחה את פעמונים, מדגיש לדרברג, אינו מסתכם בסיוע כספי לפונים, אלא במתן כלים וידע כלכלי לניהול משק הבית. "יש בכוח ההדרכה וההכוונה שלנו להעמיד על הרגליים את מי שנחלש ולהשיב לו את הכבוד העצמי".

אביחי שלי, מנחה משפחות מטעם 'פעמונים', מעניק מספר טיפים עיקריים לכלכלה נכונה:

1. לקרוע את פנקס הצ'קים ולשבור את כרטיס האשראי. להתנהל עד כמה שאפשר רק במזומן ובלי תשלומים.

2. לא לצבור או לגלגל הלוואות, עדיפה הלוואה אחת גדולה ולא עשרים הלוואות קטנות. ככלל יש להימנע ככל הניתן מהלוואות, זו מלכודת דבש רצינית ומתכון להשחתה עצמית ואובדן שליטה כלכלית.

3. לשים לב לכל שקל שנכנס ויוצא. אפילו חמישה שקלים של ממתק כל יום לילד או שני שקלים של הורדת רינגטון מדליק לפלאפון, בסוף מצטברים להוצאה גדולה שמכבידה ומיותרת. כל שקל חשוב!

4. כשמחליטים לעשות שינוי כלכלי, קודם כל יש להחליט שאנחנו באמת רוצים לעשות אותו. זה כולל נכונות לוויתורים, פשרות וחסכנות מכאיבה על הדרך.

5. לעולם לא לאבד תקווה. תמיד יש מוצא והאור בקצה המנהרה יתגלה. נחשפתי כבר למקרים חמורים ביותר, כך שאני יודע על מה אני מדבר. מכל בעיה כלכלית ניתן להיחלץ.

 


תגובות

כל הזכויות שמורות לאתר זה 2015 ©