מגוון כתבות וסרטונים

מן המדיה

כתבה מ TheMarker - מספיק עם הרחמים העצמיים - צאו לעבוד

  • מאי 27, 2015

כשהיה נער הציב לעצמו אביחי שלי שלושה יעדים: לזכות בחידון התנ"ך, לשרת במודיעין ולעבוד בפיננסים ■ בגיל 28, על אף שהוא עיוור וכבד שמיעה, הגשים את כולם ■ כיום הוא מנהל תיקי לקוחות בבית ההשקעות פסגות ומציע לנכים לא לעשות לעצמם הנחות - ופשוט להשתלב בעבודה

>> השווקים לא חייכו לאביחי שלי, מנהל תיקי לקוחות בבית ההשקעות פסגות, כשביקרנו אותו במשרדי החברה בתל אביב. שלי, עיוור וכבד שמיעה, מישש את צג הברייל המחובר למקלדת - ובתוך שניות הבין כי כמעט כל מדדי הבורסה בירידה. "יהיה בסדר", הפטיר ועבר לקרוא מיילים, שוב באמצעות מישוש צג הברייל. "הצג הוא לקריאה מהמסך ואני מקליד כמו כל אחד - הקלדה עיוורת", אמר כשהוא ער לחלוטין לאירוניה.

סיפורו של שלי, שנולד לפני 28 שנה בנתיבות, יכול בקלות לשמש השראה למלודרמה הוליוודית סוחטת דמעות. עד גיל שנתיים היה תינוק רגיל, אך אנטיביוטיקה שניתנה לו פגעה באוזניו והפכה אותו לחירש. את הראייה איבד בהדרגה בשל פציעות שונות, במה שנראה כמו חוסר מזל משווע ("הייתי ילד מאוד שובב"). בגיל שבע איבד את מאור עיניו כמעט לגמרי. נקודת השבירה היתה בסביבות גיל 15, אז למד בישיבה תיכונית, ונחבל שוב בעינו. באותה שנה גם נהרגה אחותו הבכורה, מיטל, בתאונת דרכים. האמונה של שלי, בחור חובש כיפה, נסדקה קשות: "לא הבנתי מה אלוהים רוצה מחיי, מה הסיפור אתו?".

למרות הכל, כבר בתיכון הציב לעצמו שלושה יעדים, שאת כולם השיג: לזכות בתואר חתן חידון התנ"ך העולמי לנוער, לשרת בחיל המודיעין בצה"ל - ולעבוד בפיננסים. "הייתי קורא נלהב של ספרי המתח של רם אורן, שם נחשפתי לתפקידים של אנליסטים וברוקרים", הוא מספר. "העולם הזה סיקרן אותי".

כיום, אחרי שסיים תואר ראשון במינהל עסקים באוניברסיטת בן-גוריון, הוא עובד במשרה מלאה בבית ההשקעות פסגות. פעמיים-שלוש בשבוע הוא נושא הרצאות בפני קהלים שונים בנושא כוח רצון ודבקות במטרה. כשהוא לא עובד הוא מבלה עם חברים, רץ ומשתתף באימוני שיט. במשרדים הוא מסתובב עם מקל ההליכה צמוד, ומתנייד באוטובוסים. "ההתעקשות על חיים עצמאיים היא סוד ההצלחה", הוא אומר. "מזמן החלטתי לא לעשות לעצמי הנחות".

"בלי הנחות" היה גם הסיכום שלו כשהתקבל לעבודה בפסגות לפני כשנה וחצי, אחרי מסכת של חמישה ראיונות ומבדקים שונים: "בשבוע שעבר פניתי למנהל שלי בבקשה שישחרר אותי פעם בשבוע לחצי יום לאימון שיט - אימון אולימפי של שייטים עיוורים לקראת האולימפיאדה ב-2016. הוא השיב - 'אם אתה רוצה שאתייחס אליך כמוגבל, אני משחרר אותך. אבל אם אתה מגיע אלי כעובד רגיל, התשובה היא שתשכח מזה'. כאב לי לוותר על השיט, אבל אני כבר אמצא דרך להגיע לאימונים".

"התייחסו אלי כמו לעציץ"

הקרדיט לעובדה שהוא מגשים את מטרותיו מגיע קודם כל להוריו, עירית ויששכר, חשמלאי וגננת - שהתעקשו לשלב אותו בבית ספר רגיל, בשעה שילדים עיוורים שולבו לעתים קרובות במסגרות לילדים הלוקים בשכלם. "ההורים שלי אמרו, 'עם כל הכבוד - אין לו בעיה בראש. הוא בסך הכל לא רואה'", הוא מספר. הוריו גם שלחו אותו לצעוד לבית הספר לבד - גם במחיר שייתקל בעמודים בדרך. "השכנים צעקו על אבא שלי שהוא אכזרי כי שלח ילד עיוור לבד לבית הספר. הוא ענה: 'היום הוא ייתקל בעמוד, מחר הוא לא ייתקל בו שוב'. מגננה של הורים יכולה להרוס, הם צריכים ללמוד לשחרר".

למרות הציונים הטובים שקיבל ביסודי, שלי מתאר בעיה חברתית קשה בשל רתיעת התלמידים והוריהם ממנו. בתיכון המצב השתפר בזכות הטכנולוגיה, כשקיבל מחשב נייד עם צג ברייל. "זו היתה נקודת מפנה", הוא אומר. "פתאום היה לי טוב". הטכנולוגיה באה לעזרתו גם בעבודה הנוכחית בפסגות: הוא נעזר בתוכנות מיוחדות ובמגבר לטלפון, והצוות הטכני בחברה אף פיתח עבורו קודים מיוחדים שאיפשרו התאמה של מערכות המחשוב לצרכיו.

יומיים לאחר השחרור מצה"ל כבר פקד שלי את קמפוס אוניברסיטת בן-גוריון, ובסיום הלימודים החל סטאז' בבית השקעות ברמת גן, שאת שמו אינו מעוניין לחשוף. החוויה הזו הותירה אותו עם טעם רע מאוד בפה: "התייחסו אלי כמו לסוג ב', שילמו לי חצי מהשכר שנתנו לאחרים וחשבו שעושים לי טובה שהם נותנים לי עבודה בכלל. הרגשתי כמו עציץ במשרד, מייצג את החברה מול התקשורת כשהיא רוצה להיראות טוב בציבור. אבל בפועל לא שילבו אותי בעבודה השוטפת, לא נתנו לי תיקים ולקוחות משמעותיים, לא טרחו לקרוא לי לישיבות ולא דיברו אתי על רמת הביצועים שלי. כשאמרתי למנהלים שאני רוצה טלפון נייד כמו שיש לשאר העובדים, התשובה היתה 'תסתדר עם הטלפון הנייח במשרד'. ביום שעזבתי לפסגות, המנכ"ל בחברה הקודמת אמר לי: 'אתה תגעגע לעבודה כאן'. היום אני מבין שזה היה בזבוז של שנה וחצי".

לפסגות הגיע דרך הילה מדינה-שטבהולץ, מנהלת פרויקטים אסטרטגיים בקבוצה, אותה הכיר כשייצג את עמותת אתגרים (לשילוב בעלי מוגבלויות בענפי ספורט שונים) בתהליך של גיוס תורמים. הוא עבר את כל תהליך המיון בהצלחה, והשאר היסטוריה. "התקבלתי בחמימות גדולה", מספר שלי. "בה בעת, אף אחד לא מרחם עלי כאן. לא מוותרים לי על כלום. דוחקים בי ללכת לכנסים ולפגוש לקוחות, ואם אני עושה טעויות - מעירים. כועסים אם צריך. אני כמו כולם".

מיקי קבליס, המנהל הישיר של שלי, מספר: "הבטחנו אחד לשני מהיום הראשון שלו בתפקיד שהיחס אליו הוא כאל שווה בין שווים. אמנם, היינו צריכים לעשות התאמות טכניות כדי שיוכל לעבוד כאן, אבל יצאנו מנקודת הנחה שאם אדם רוצה לעבוד, למרות המגבלות, ומציע את הפתרונות - אז אין שום בעיה. אביחי ביקש צ'אנס וקיבל אותו. חובת ההוכחה היתה עליו".

"לפעמים צריך להיות חכם ולא צודק"

בישראל ישנם 750 אלף איש עם מוגבלויות בגילי 20-64. שלי כואב את העובדה שהוא בין המעטים מקרבם שעובדים בעבודה העולה בקנה אחד עם כישוריהם, ומקבלים שכר הוגן. הוא משתייך ל-12.6% בלבד מבעלי המוגבלויות בישראל העובדים בענף הבנקאות והשירותים, אך לדבריו הוא העובד העיוור היחיד בשוק ההון.

אף שמחצית מבעלי המוגבלויות הם בגילי העבודה, רק 43% מהם עובדים - לעומת יותר מ-71% מכלל האוכלוסייה בגילי 18 ומעלה. ממוצע השכר הנטו של בעלי מוגבלויות הוא 5,344 שקל בחודש - נמוך בכ-1,200 שקל משכרם של עובדים ללא מוגבלות. כ-31% מהם דיווחו כי אינם מרוצים מהכנסתם, לעומת 16.2% בקרב עובדים ללא מוגבלות. 32% מבעלי המוגבלויות דיווחו כי אם יאבדו את מקום עבודתם, אין להם סיכוי למצוא עבודה אחרת.

"המסר שלי לבעלי מוגבלויות הוא 'מספיק עם הרחמים העצמיים והתירוצים למיניהם - צאו ועבדו'", אומר שלי. "צריך להתחיל במשהו. יש בעלי מוגבלויות שלא נאה להם לעבוד כנציגי שירות לקוחות. זה טיפשי. גם אני התחלתי בתור מתמחה. לפעמים צריך להיות חכם ולא צודק - העיקר להתחיל. גם מרתון של 42 ק"מ מתחיל בק"מ אחד".

אתה בעצמך נתקלת באפליה במקום העבודה הקודם. יש גם חסמים אובייקטיבים.

"גם כשהאפליה קיימת - ואני הרגשתי אותה - זה לא מה שצריך לשבור מוגבל. לא מתייחסים אליך טוב? תעבור למקום אחר. זה מה שאני עשיתי וקיבלתי מה שרציתי".

שלי נהנה לספר על מעגלים שנסגרים. בשל חירשותו הוא לא דיבר עד גיל ארבע, עד שנתקל ברופאה שלו דאז וכיום נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' רבקה כרמי - שהורתה להתקין לו מכשיר שמיעה שבזכותו חזר לשמוע. "שמעתי על כך מאבא שלי רק 20 שנה מאוחר יותר, כשהגעתי לאוניברסיטה כסטודנט לתואר ראשון. רבקה ידעה מי אני וקיבלתי ממנה יחס חם. הראיתי לה את המסמך המצהיב שבו דרשה להתקין לי מכשירי שמיעה. זו היתה סגירת מעגל מדהימה".

את המפגש אתו הוא מסכם באותה אופטימיות. "יש חסרונות בחיים שלי, אבל למדתי לחיות איתם. אני תלוי בתחבורה ציבורית, וזוגיות זו משימה יותר קשה. אבל היו היכרויות וחברויות, ואגיע גם לזה".


תגובות

כל הזכויות שמורות לאתר זה 2015 ©