לפני מספר שבועות צעדנו ושוחחנו אני וידידתי, על הגשר המוביל מתחנת הרכבת ב"ארלזורוב" לבורסה, כשלפתע ביקשה את סליחתי וניגשה לבחור עיוור אחר שהלך לפנינו. "צריך אולי עזרה אדוני?" שאלה אותו בנימוס. "נו מה את חושבת?!" ענה לה הלה ברטינה ובהתנשאות משהו. כאילו ציפה שאנשים סביבו יבינו זאת לבד וכביכול הם חייבים לו זאת.
זה הכעיס אותי והזכיר לי אירוע אחר דומה. ירדתי בתחנת הרכבת בבאר שבע וצעדתי עם כולם לכיוון היציאה. לפתע בא מאחורינו אדם עיוור מבוגר, כשהוא דוחף והודף בידיו את אלה שלפניו וצועק בקולי קולות: "זוזו! אני עיוור! נו תזוזו!" כאילו לא די בכך, כשהגיע לשער היציאה לנכים, החל לצרוח על המאבטחת הנבוכה והמבוהלת שבאה לעזור לו, על שהתעכבה בפתיחת השער למענו ולא הושיטה לו יד לעזרה כדי לכוונו החוצה. שם כבר לא יכולתי להתאפק יותר, ניגשתי אליו ואמרתי לו שיתחיל להבין שלא חייבים לו כלום. הוא התפרץ עלי בזעם וצרח "אני עיוור! זאת לא בושה שלא עוזרים לי?" השבתי לו שגם אני עיוור בעצמי, אבל איני דורש ומתנהג כך בגסות ושיתפלא, לי דווקא המון אנשים עוזרים ומפגינים כלפיי אדיבות וחמימות רבה.
אולם לבעיה זו שהדגמתי, ישנו מאידך גם היבט נוסף: מוגבלים שמתביישים ומנסים "להסתיר" מגבלתם כביכול. למשל כאלה השולחים קורות חיים כדי להתקבל לעבודה מסוימת, או לחילופין מציעים יציאה לדייט עם מישהי, אך לא מציינים את עובדת היותם מוגבלים מלכתחילה. זאת בטענה ש"אם הם מספיק טובים להתקבל לעבודה ו/או מוצאים חן בעיניה של אותה בחורה מלכתחילה, אז אז מה זה משנה אם יתברר בהמשך שהם מוגבלים?". זה אמנם נכון לפחות חלקית, אבל עדיין מעורר מבוכה וסצנות לא נעימות, ולדעתי פשוט לא הגון לעשות זאת. לעומתם ישנם כאלה שכן מודים שיש להם מגבלה כזו או אחרת, אבל עושים זאת בחמקמקות ובמבוכה רבה. זכור לי שפעם התקשרה בחורה ממש מתוקה לתכנית היכרויות ברדיו, סיפרה על עצמה ועל הישגיה, ורק לקראת הסוף ציינה במבוכה וקצת בגמגום שדרך אגב היא עיוורת. כאב לי עליה, ובלי שהכרתי אותה ידעתי שכנראה הייתה לה בילדותה בעיה קשה מאד להכיר בעובדת היותה עיוורת.
בעיה זאת של מוגבלים החיים בהכחשה עצמית ביחס למגבלתם, ו/או מנגד של אלו המפתחים ציפיות וחושבים שחייבים לעזור להם בשל מגבלתם, נעוצה אפוא לדעתי בהורים ו/או אלה שגידלו וחינכו אותם לתפיסה שגויה זו. לא פעם שמעתי הורים המתרעמים על כך שהזכירו באזני ילדיהם את דבר מגבלתם. בעבר הדרכתי קבוצת "יזמים צעירים" ששילבה בתוכה נערים "רגילים" ומוגבלים כאחד, והתקשרתי לאמא אחת שביתה נכה בהצעה שתצטרף אלינו. "הבת שלי לא מוגבלת" התרעמה עלי האם וטרקה לי הטלפון בפנים.
הנושא שהצגתי כאוב לי אישית מאד, ולדעתי נדרשים בעלי המוגבלויות והחברה הסובבת אותנו ככלל, להפנים שתי תובנות חשובות: ראשית באמת מוסרי וראוי שכשרואים מוגבל, לגשת ולבדוק אם זקוק לעזרה ולא להתעלם. יחד עם זאת אל תכפו עליהם זאת ואם הם אומרים לכם שאינם צריכים, הניחו להם לנפשם. אתם את שלכם עשיתם ואת המצווה הרווחתם. שנית, אנו בעלי המוגבלויות לא צריכים להתבייש במגבלתנו, אך גם לא לצפות ולדרוש שיעזרו לנו בגללה. זה אמנם מתבקש ואני בטוח שרבים ישמחו לסייע בשמחה, אך עדיין אין זה אומר שהם חייבים. אז מה אם אנחנו מוגבלים!
לסיום אני רק רוצה לציין כי בעזרת השם לכשאבחר לכהן כחבר בעיריית נתיבות לחמש השנים הבאות, אני גם בין היתר אשים דגש על כל מה שקשור בשילוב אנשים עם מוגבלויות בעירנו נתיבות, בתוך החברה הסובבת אותם. אני יודע להגיד שהתושבים בנתיבות מאד רגישים ואכפתיים בנוגע לכל מי שמצוי במצוקה או שלו מוגבלות מוסימת, אבל לא תמיד הם יודעים איך לעזור או מה צריך לעשות בדיוק. אני מאמין שכהיותי אדם מוגבלות, אשר חי כל העת בין אנשים רגילים, אצליח ליצור את הגשר ולעזור לחברה להשתפר גם בהיבט זה. אני גם כמובן אפעל ביתר מאמץ בכל מה שנוגע להנגשת מקומות ציבוריים לאנשים עם מוגבלויות בעיר, שכן לדעתי ישנה בעיה לא קטנה בהיבט זה ונדרש מישהו שחווה מוגבלות על בשרו כדי לדחוף את הדבר. ככה זה כשמאוחדים, ורשימתי "אחדות" בעזרת השם תדאג לכולם. גם לאנשים עם מוגבלויות.