ישנו סרט אוסטרלי נחמד, "Blind Proof" שמו, אשר הוסרט לראשונה ב1991 ובבימויה של Jocelyn Moorhouse. במבט ראשוני נראה שזהו סרט הומוריסטי, אולם למי שיעמיק וינסה להבין המהות שלו, יסתבר אפוא שמאחורי כל זה מסתתרת לה דווקא מציאות כואבת ומעציבה למדי. שכן בסרט מתועדים קורות חייו של בחור עיוור ומוצגים קטעים שונים וממגוון היבטים אותם חווה. כך לדוגמא ישנו קטע בו מבקש העיוור מחברו לנסות ולנהוג ברכב ובאכוונת החבר. מן הסתם נתקלים הם במשטרה, ובנסותם לחמוק מתנגשים הם דוקא בניידת. העיוור מתחיל לצעוק שנפגע בעיניו והשוטרים מאמינים לזה ומפנים אותו לטיפול. במרפאה נוזף בו הרופא ואומר לו ש"הוא עיוור מלידה". העיוור מחייך ומשיב ש"ידע זאת כבר עוד לפני כן". בקטע אחר נכנס העיוור למסעדה ומבקש להזמין ארוחה, אולם אף אחד אינו מתייחס אליו וכדי למשוך תשומת לב נוטל העיוור קנקן הניצב על השולחן ומעמיד פנים כאילו מבקש למזוג לעצמו לשתות. אולם את הקנקן הוא מכוון הרחק מן הכוס, וזה כמובן מעורר מהומה והסועדים האחרים ממהרים אליו כדי שלא ישפוך הכול על השולחן חלילה. או אז הוא מנצל ההזדמנות ומבקש שיעזרו לו להזמין. אלו הם למשל קטעים נחמדים, אולם הם טומנים בחובם תמונה עגומה למדי. שכן כנראה זה מה שחווים עיוורים רבים החשים שלא מתארים להם מספיק את המצוי סביבם ומקומות רבים עדיין אינם נגישים ומותאמים לצרכיהם.
"זה נכון אומר לנו ש', בחור עיוור מנתיבות. למשל כשאני נכנס לסופרמרקט או מוזמן לאיזשהו אירוע חגיגי, אין כלכך ביכולתי לדעת מה ברצוני לקנות/לטעום, וברוב המקרים אני מרגיש שלא אומרים לי כל מה שיש סביבי. זה מעצבן אותי שמצמצמים לי את מגוון הבחירה שלי בהשוואה לאחרים שיכולים לקחת/לטעום ככל שתאוה נפשם. גם כשאני נכנס למסעדה ומתיישב לשולחן, לעתים קרובות קורה שאני נאלץ לחכות זמן רב עד שמישהו ייגש אלי. לפעמים אני יושב כך שעה, עד שבסוף אני פשוט קם והולך רעב ומאוכזב." "לי דווקא זה לא קרה מספר לנו א', בחור עיוור/חרש מחדרה. שכן לעומת ש' אני גם חרש ולכן תמיד הולך עם ליווי, אבל אני בהחלט מכיר את ההרגשה הזאת. פעם השתתפתי במסיבת יום הולדת והביאו עוגה, אבל אף אחד לא עדכן אותי ושכחו לתת לי גם. זו תחושה כזו של פספוס והחמצה, של כולם "בפנים" ואתה "בחוץ". מן הרגשה של נידוי וחוסר התייחסות." "אצלי הבעיה היא דווקא מכיוון אחר אומר ג', בחור עיוור מנתניה. כשאני מגיע לבד למסעדה, אז בהתחלה המלצר/ית ניגשים אלי ומקריאים לי את התפריט, אבל ככול שהמסעדה מלאה יותר התפריט לעיוור קצר יותר כי הם עסוקים ולכן מדלגים על כמה שיותר מנות. וכשאני הולך יחד עם חברים, בדרך כלל המלצר/ית פונים לבן/בת ליוויתי ושואלים "ומה הוא ירצה להזמין? תגיד לו שהמנה חמה. תגיד לו שזה עם הרבה קצפת…" מעניין שאת הט'יף דווקא הם לוקחים ישירות ממני ובלי צורך במלווה הפעם."
ביקשנו את תגובתה של רשת "ארומה ישראל" בעניין, אולם חשוב לציין שבאותה מידה יכולנו לבקש זאת מכל רשת מזון אחרת והבחירה זו נעשתה באקראי. "אני לא יודעת מה קורה במקומות אחרים אומרת לנו אתי ברקין דוברת הרשת, אבל "ארומה ישראל" כן מנחה את זכייניה ועובדיה לעזור ככל יכולתם לבעלי מוגבלויות המבקרים בסניפיה. למרות שהרשת מבוססת על שירות עצמי, עובדי הרשת ניגשים ללקוחות אלו, מנחים אותם בהזמנה ומגישים להם אותה עד לשולחן. כמו כן בימים אלו שוקדת הרשת על הכנת תפריטים בכתב ברייל לעיוורים ובכתב מוגדל עבור כבדי ראייה, אשר יושקו בתחילת ינואר הקרוב. כמובן שלאורך כל השנים הרשת מאפשרת הכנסת כלבי נחייה לסניפיה, ואף מציבים בפניהם קעריות עם מים לשתייה כמחווה מצידנו. "ארומה ישראל" משתפת פעולה גם עם העמותה לנגישות ישראל ובקרוב תפרסם שתי חוברות הדרכה לכל זכייני הרשת העוסקות בבינוי / שיפוץ סניפים ובהתאמתם לבעלי מוגבלויות." יצוין כי בחלק מסניפי הרשת, אכן כבר הושקו תפריטי ברייל לעיוורים דוגמת זה שבמתחם הבורסה ברמת גן. זוהי תחילתה של מגמה חיובית וברוכה, אשר אנו מקוים שתביא לשינוי והתעוררות מצד רשתות ובעלי עסקים אחרים שילכו וינהגו כך גם כן. זה לא כזה מסובך ובהחלט בר ביצוע.