לרוב הורים זה הדבר הכי מגונן שישנו בעולם. הם נלחמים, דואגים, מפנקים ולא פעם מדירים שינה מעיניהם ומתרוצצים חסרי מנוח, הכול בשביל הילדים. שיהיה להם קל וטוב ככל האפשר. אולם נדמה שלעתים, דווקא אותה אהבה ורצון להקל על הילד, יוצא שפוגעים בו וגורמים לו להיות מפונק ותלותי. כך למשל ישנה המחלוקת האם הורים לילדים עם מגבלות צריכים לנהוג בהם בכפפות של משי וכל הזמן להקל עליהם ולוותר להם, או שמא בקשיחות חסרת פשרות כדי לחשלם ולהביאם להתנהג כאדם רגיל חרף מגבלתם? נראה שאין תשובה אחודה בעניין, ויצאנו לשמוע מה יש להורים כאלו להגיד בנושא.
"אני לא מסוגלת להיות קשה ובלתי מתפשרת עם הילד שלי אומרת לנו ל', אמא לילד נכה מטבריה. הוא רק בן שש ואני כל הזמן מרגישה צורך לרחם עליו ולוותר לו בגלל זה. הרי אנחנו לא עוברים את מה שהוא עובר, אז לבוא ולהקשות עליו עוד יותר עם הדרישות שלי בגלל שאני רוצה שיתנהג כמו ילד רגיל? לא! אני אמנם מודעת למחיר של זה וחווה זאת על בשרי. למשל הילד שלי מאד קשור לאביו ואינו מוכן שאף אחד יאכיל אותו עד שאבא שלו יחזור מהעבודה. אבל אבא שלו עובד רחוק מאד מהבית, ובגלל זה הוא נאלץ כל יום לבוא הביתה רק כדי להאכיל אותו. אני רוצה מצד אחד להיאבק בו ולהכריח אותו לאכול גם ממישהו אחר או בכוחות עצמו אבל, אלוהים! אני לא מסוגלת לזה. הוא גם לומד בגן מיוחד לנכים ומגיע הביתה ועושה מין תנועות כאלו של נכים, זה כואב לי נורא ואני רוצה שיפסיק עם זה, אבל אני פשוט לא יכולה לכעוס עליו.
"אני מבינה אותה אבל לא כלכך מסכימה איתה מגיבה ע' אימו של ש', בחור עיוור וכבד שמיעה מנתיבות. עם הבן שלי נהגתי בדיוק להפך ואני ממש לא מתחרטת. זה אולי יישמע אכזרי, אבל לדעתי דווקא בגלל המגבלות של הילד צריך לדרוש ממנו יותר, כדי שיתעלה על עצמו ויצליח למרות הכול להשתלב כשווה בין שווים בחברה הרגילה. זאת הייתה בשבילי דרך ארוכה, קשה ואכזרית. היו פעמים שרציתי לשרוף את עצמי על זה שאני כביכול "רעה" לילד שלי ומכריחה אותו להתמודד ולהתאמץ למרות שגם ככה קשה לו. למשל בהתחלה הייתי מלבישה אותו כל בוקר, עד שיום אחד באתי והודעתי לו שמעתה הוא יתלבש לבד. הוא נבהל כהוגן ופשוט השתולל ובכה שעות. אני נחנקתי מרוב כאב וכמעט רציתי לוותר, אבל הבנתי שאם אעשה זאת הוא לא יהיה עצמאי לעולם ושאני חיבת לעבור את הגיהנום הזה למענו. ובאמת כעבור זמן הוא התרגל, ואני ואביו היינו מחמיאים לו וקונים לו בגדים ונעליים שרצה כדי להדמות לחבריו. ככה עשינו איתו לגבי מקלחת, הליכה לבית ספר, הכנת שיעורי בית לבד ועוד. היום הוא כבר סיים אוניברסיטה בהצטיינות, עובד וחי בכוחות עצמו, ואנו כהוריו מרוצים ומאושרים. זו הייתה בשבילנו דרך חתחתים, עם הרבה כאב ודמעות, אבל המחיר היה שווה את זה."
נראה שעדיין קשה לקבוע מי מבין השתיים צודקת, אז החלטנו לשאול על כך גם את ורד משיח, עובדת סוציאלית ומורה שיקומית לעיוורים בעברה וזו דעתה: "מניסיוני כמורת שיקום במשך שתים עשרה שנה, למדתי רבות אודות התנהלותם של הורים בסיטואציות שכאלו, ובדרך כלל הם הופכים להיות מגוננים על ילדיהם אלו עשרות מונים לעומת ילדיהם האחרים. אין כמובן לשפוט אותם על כך, ועם זאת עליהם לדעת התוצאות הקשות שעלולות להיגרם מהגנת יתר זו שלהם על ילדיהם. שכן ילדים שהוריהם אינם מאפשרים להם עצמאות גדלים להיות פעמים רבות ילדים חרדים, ילדים תלותיים, ילדים שחייהם יהיו מוגבלים פעמיים. פעם על ידי המגבלה ופעם על ידי המוגבלות שנוצרה בעקבות חוסר ההתנסויות. לעומת זאת אם משדרים לילד מסר שהוא מסוגל, הוא יסכים לנסות. אולי יצליח ואולי לא, אך הוא ינסה ולבסוף גם יצליח. אבל אם מונעים מן הילד לנסות, הוא לעולם לא יוכל לדעת כי זה בגדר אפשרי. לדעתי הורים אלו צריכים להיות מלווים ונתמכים על ידי גורמים מקצועיים בנוסף, כדי שיסייעו בידם להתמודד עם כל ההשלכות. חשיבות גדולה יש גם לעידוד של ההורים ולמתן חיזוקים להצלחות ולכישלונות כאחד. כמובן שיש עדיין לשמור על הילדים ולהגן עליהם מפני פגיעות, אך גם לאפשר לאפשר לאפשר."