לאחרונה ניתן לחוש ששמים יותר ויותר דגש על נושא שילוב אנשים עם מוגבלות בשוק התעסוקה. בסוף ספטמבר 2014 חתם שר הכלכלה דאז, נפתלי בנט, על צו הרחבה להעסקת עובדים עם מוגבלות הקובע בין היתר חובת העסקה של אלה בשיעור של 3% מכלל עובדי הארגון. כך שנראה שהנושא בהחלט מקבל משמעות וייחוס הראויים לו, ומורגש שצובר תאוצה בחברה שלנו שהולכת ומתפכחת גם בנוגע לכך.
אולם כבחור עיוור וכבד שמיעה, אשר לצערי נמנה בקרב המיעוט של אנשים עם מוגבלות שכן זכו לעשות קריירה בעסקים ולהתפרנס בכבוד, ואני אומר לצערי משום שדוקא כואב לי שאני במיעוט ועדיין רבים מחבריי מחוסרי עבודדה או אינם מרוצים ממצבם התעסוקתי.
על כן אני פועל רבות בשנים האחרונות ומקדם מגוון פרויקטים לשם ההקלה וקידום נושא חשוב זה, ועם הזמן למדתי שהבעיה היא לאו דווקא בקרב המעסיקים ונכונותם לקלוט עובדים עם מוגבלות. יש אפילו גורמים שיותר "אשמים" בבעיה ולהלן אפרט מקצתם:

המוסד לביטוח לאומי – בשנים האחרונות זכיתי לבוא במגע עם אנשים מקסימים באגף השיקום של מוסד זה, אשר אמונים על שילוב אנשים עם מוגבלויות בשוק התעסוקה ועל שיקומם המקצועי. זאת במסגרת הרצון לשתף עימם פעולה ולקדם נושא זה. לאט לאט התרשמתי שעם כל הרצון הטוב והמאמץ, יש שם בעיה של חוסר נכונות לעבוד "ראש גדול" וביצירתיות לשם שינוי המציאות הקימת. שהם מאד רוצים, אבל לא בדיוק מוכנים להעז ולהגמיש את הכללים והבירוקרטיה לשם קידום ופתרון הבעיה. כך למשל קידמתי לאחרונה פרויקט מסלול דמוי עתודה אקדמאית לאנשים עם מוגבלות, במסגרתו יוכלו צעירים עם מוגבלות ללכת וללמוד מקצוע מיד לאחר סיום התיכון, ולאחר מכן להתנדב לצה"ל בתפקיד התואם את המקצוע שרכשו ולצבור בו גם ניסיון מעשי בצבא. בסיום השירות, או שיהיו חיילים מצוינים וצה"ל ירצה בהם כאנשי קבע, או שיצאו לשוק החופשי ואז סיכוייהם למצוא עבודה הרבה יותר גדולים חרף מוגבלותם, כי יש להם גם ניסיון. כולם במוסד לביטוח הלאומי הסכימו איתי שזהו פרויקט מוצלח מאד שיש לקדמו, אך כאמור נתקלתי בחוסר גמישות ונכונות לשינוי הכללים והבירוקרטיה הקימת לשם הצלחת הפרויקט. למשל קימת בעיה שקביעת אחוזי הנכות והזכאות לשיקום מקצועי בידי המוסד לביטוח לאומי, מתחילים להתבצע רק אחרי גיל שמונה עשרה. זה יצר בעיה שצעירים עם מוגבלות צריכים לסיים תיכון, לשבת בבית עד שיהיו בני שמונה עשרה, בתוספת עוד כמה חודשים עד לוועדה שתקבע אחוזי הנכות שלהם, ואז רק יאושר להם שיקום מקצועי. כלומר הם ישבו בבית חסרי מעשה במשך כשנה אחרי התיכון, עד שבכלל יתחילו ללמוד מקצוע ולהשתלב בפרויקט שיזמתי. כמובן שמעטים מאד רצו בכך, ולא עזר לי שניסיתי להסביר למוסד לביטוח לאומי שצריך להתגמש ולקצר את התהליך, כך שיתחיל כבר בעוד הצעירים הללו לומדים בתיכון ולהרוויח את הזמן היקר הזה. כך שמיד בסיום התיכון ילכו ללמוד ויתגיסו לצה"ל. שום דבר! הפרויקט יחסית תקוע ומדשדש, ולי כואב ועצוב על כך.

התמקדות יתר במעסיקים- מדברים ומתקימים לרוב כנסים ופעולות הסברה לכך שהמעסיקים צריכים יותר לפתוח את הלב והכיס, ולשלב אנשים עם מוגבלויות בעסקיהם. אני תוהה, למה לא תוקפים ומעודדים גם את הצד השני לבעיה? למה למשל לא לערוך כנסים ולפתח יותר פלטפורמות שיעודדו אנשים עם מוגבלות ליזום וליצור בעצמם עסקים משלהם? מדוע לחכות ולהיות תלויים בחסדי המעסיקים? צריך באותה מידה לעבוד גם על טיפוח הביטחון העצמי, האמצעים והמשאבים שיועמדו לרשות עוסקים עם מוגבלות ליצור עסקים עצמאיים. אני למשל יוזם בימים אלה פרויקט שיהפוך את רשויות המיסים בישראל ליותר נגישות וידידותיות לעוסקים עם מוגבלות. שיעודדו אותם לא להירתע מפתיחת עסק משלהם ולעזור איפה שאפשר. אני מאמין שכבר בחודשים הקרובים יתפרסמו פרטים על פרויקטים אלו שאני מקדם, והתרשמתי דוקא שאנשי המס מאד רוצים לעזור ולקדם.

לסיום יש אמנם עוד הרבה גורמים לבעיה מלבד המעסיקים, אשר קצרה היריעה מהכיל את כולם, ואולם ברצוני בסוף דברי לפנות ולחזק גם את חבריי האנשים עם מוגבלות. אני יותר ממאמין שהדרך הנכונה ביותר עבורנו להצליח ולהיות מאושרים, היא להאמין בעצמנו, לא לחשוש מטעויות ולהעז לקום ולהתמודד. אנחנו אנשים איכותיים, עם הרבה יכולות וכישרונות, ולגמרי מגיע לנו לעבוד ולהתפרנס בכבוד. גם ובעיקר אנחנו יכולים לקום ולשנות את המצב. אז בואו נקום ונעשה, ולא נחכה לאף אחד!