ראש השנה ויום הכיפורים ממש בפתח, ותמיד בתקופה הזו נדמה משומה שנושא הדת, כפרה על עוונות ועשיית תשובה וחשבון נפש, עולים על הפרק והופכים להיות אקטואלים. אולם יצא לכם פעם לחשוב על כך שיכולים להיות קשר או התנגשות בין המגבלות כגון עיוורון חרשות, להלכה והדת היהודית? ובכן, ישנו קשר כזה והחלטתי אפוא הפעם לחשוף אתכם אליו. אולם אני מזהיר ומתריע מראש, חלק מהדברים שאציג יתכן ויהיו מכעיסים קצת, ויתכן שיעוררו בכם מחאה או התקוממות כלשהי. כך שאבקשכם כי תנסו להתיחס לנושא באוביקטביות המירבית. אמנם אני עצמי אדם חובש כיפה עדין, אך אין בכונתי להטות דעתכם לכאן או לכאן בעניין, וכל אחד שיפרש הדברים כראות עיניו.

ובכן, בתור אדם עיוור וכבד שמיעה נעזר אני בזוג מכשירי שמיעה. מכשירים זהו מוצר חשמלי אלקטרוני לכל דבר ולכן עלתה השאלה ההלכתית "האם מותר לי להפעילם בשבת?" הצורך בתפעולם יכול לנבוע למשל מהצורך להחליף סוללה שאזלה במהלך השבת, או כשאני עולה לישון וישנו צורך להסירם בזמן השינה. אז לי נראה הדבר טבעי לגמרי שמותר לי לעשות זאת גם בשבת. הרי אלו ה"אזנים" שלי. וכי לא אשמע ואסבול כל השבת אם נגמרה לי הסוללה?! או שמא אאלץ לישון עם המכשירים בלא לתת מנוחה לאוזני ואסבול מצפצופם החד ומורט העצבים של אלה לילה שלם?! לתדהמתי העירו לי מספר אברכים ורבנים על כך, וטענו שאסור לי להתעסק במכשירים האלו בשבת. לשאלתי האם אאלץ לסבול כל השבת בלא לשמוע? הייתה תשובתם הקרה והנוקשה "כן!" מובן שכעסתי וממש מחיתי על כך. אולם הסתבר שבילדותי פסק אחד מגדולי הרבנים והנחה את הורי כי אוכל לטפל במכשירים גם בשבת במידה ואעשה זאת בשינוי. כלומר אחליף סוללה שנגמרה ביד שמאל במקום ביד ימין לדוגמא.

אז לכך נמצא פיתרון אם כי הוא שנוי במחלוקת, אבל זוהי רק דוגמא אחת בנושא. פעם נכחתי אצל חבר שאביו חלה בסרטן וסבל יסורי תופת. שבת אחת גברו יסוריו והיה צורך בהדבקתה של איזשהי מדבקה מיוחדת שאמורה לשכך מעט מכאביו ולהקל עליו. חברי שהוא חרדי ובחור ישיבה, טען שאסור לשים את המדבקה הזו בשבת. כולנו שם התנפלנו עליו בכעס וממש רבנו איתו. לבסוף נמצאה שוב הפירצה ההלכתית המוכרת שהתירה לעשות זאת בשינוי וטיפלו בחולה.

רבות התווכחנו אני וחברי לאחר האירוע הזה. כעסתי עליו והטחתי בו שאלוקים ודאי לא היה רוצה שנעבוד אותו מתוך סבל ויסורים, ולבטח היה מגלה רגש גם ליסוריו של אדם חולה או חרש שהסוללה במכשיר השמיעה שלו נגמרה במהלך השבת. הרי הוא בעצמו ברא זאת וכיוון שיהא כך. הוא קבע שאדם זה יהא חרש והאחר לא עלינו יחלה ויסבול מיסורי תופת של מחלת הסרטן האיומה. ובכלל, מה בדבר העובדה שהתורה מתירה לאדם להתיחד עם אשתו ולהנות בחופשיות ממעשה האהבה עימה, וההלכה בכל זאת מחמירה ומגדירה סייגים לכך? ומה בדבר העובדה שכשבחורה חרדית מציעה לעיוור עזרה ברחוב, אך היא אינה אוחזת בידו כדי לכוונו בדרך בשל היותה שומרת נגיעה, והוא נתקל בדברים שבדרך ונחבל? האם אין בזה משום "ולפני עיוור לא תיתן מכשול ויראת מאלוקיך", ויקרא: י"ט, 14? כך הטחתי בפני חברי באותה הזדמנות, והוא ענה לי בשלוה שבהלכה אין רגש, ושמה שצריך ומבקשים מאיתנו לעשות, עושים. שההלכה יודעת בדיוק מה טוב בשבילנו ומה לא, ושאם יש אפשרות לפירצה הלכתית ניתן אפוא לנצלה. אני כמובן לא מסכים לכך עד היום. אבל כמו שאמרתי, איני מנחה דעתכם בעניין ואתם רשאים להבינו ולפרשו כראות עיניכם. אז מהי אפוא דעתכם, הלכה או רגש?