השעה היא עשר ושלושים בלילה. די מאוחר. ובחור עיוור עומד לו ברציף מס' 625 שבתחנה מרכזית החדשה בתל-אביב, ממתין לקו 351 של "מטרופולין" לנתיבות. אולם דווקא באותו לילה החליט הנהג לעמוד קצת רחוק משפת הרציף, כך שהעיוור אינו מרגיש באוטובוס שהגיע והאנשים שעברו לידו בדרכם לעלות עליו, לא בדיוק טרחו לעזור או להודיע לו שהאוטובוס כבר כאן. חמש דקות חולפות, בינתיים האוטובוס עוזב והרציף מתרוקן, ורק אז לפתע העיוור תופס את שאירע. התחושה היא פשוט משתקת. זה היה האוטובוס האחרון שלו לאותו יום, והוא פשוט מתאבן מרוב הלם ופחד. שמא יאלץ לבלות את הלילה על אחד הספסלים בתחנה עד לבוקר המחרת? ומונית ספיישל לדרום בשעות שכאלה ודאי ותעלה לו מאות שקלים לפחות. למזלו מבחינה בו קבוצת אנשים טובים ואכפתיים יותר, הממהרים לסייע לו ובזכותם מספיק הוא לתפוס האוטובוס המהיר האחרון לבאר שבע, שם כבר נאלץ לקחת מונית למקום מגוריו במאה וחמישים שקלים נוספים. וכך בסביבות שתיים בלילה הוא מגיע סוף סוף לביתו, תשוש ורעב, אבל בעיקר עצוב ומתוסכל ממה שאירע. כן, אלו הם למשל הרגעים שבהם הכי קשה להיות מוגבל. רגעים שבהם אתה נאלץ לשוב ולהתעמת פנים אל פנים עם מגבלתך ולהבין שלא תמיד תוכל לה. לא משנה כמה עצמאי, לוחם ומנוסה תהיה, היא תמיד קימת ונמצאת שם.

אולם נדמה שמקרה מצער זה הנגרם כתוצ' מחוסר תשומת לב מספקת של הנהגים והנוסעים כאחד הוא אינו היחיד. כך למשל שודרה לפני מספר חודשים כתבה בערוץ עשר, בה צולם בחור עיוור שהמתין במשך שעות בתחנה עם כלבו, מבלי שאף נהג אוטובוס או מונית יעצרו לו. או אז הצהיר שאול מופז בהיותו שר התחבורה, כי הוא רואה את הדברים בחומרה ויש לטפל בכך. בינתיים לא נראה שנעשה משהו. מקרה דומה נוסף אירע גם למוטי, עיוור נכה צה"ל שהוזמן לראיון בתכנית טלוויזיה ונהג המונית שבא לאספו סירב להסיעו יחד עם כלב הנחייה שלו.

"מצב התחבורה ציבורית בארץ פשוט נוראי! אומרת לנו מורן מגבעתיים. בתור כבדת ראיה שכביכול רואה קצת, יותר קל לי להסתדר לעומת עיוור מוחלט אך זה עדיין קשה. למשל בימי הראשונים בדירתי בגבעתיים, הייתי צריכה ללמוד באיזו תחנה לרדת ונאלצתי לבקש מהנהגים שיודיעו לי כשנגיע לתחנה. פעם אחת, למרות שביקשתי מהנהג שיודיע לי כרגיל, הרגשתי שאנחנו נוסעים קצת יותר מדי ממה שאני זוכרת ושאלתי אותו אם עברנו כבר. תשובתו הייתה מנוכרת וחסרת רגישות: "שכחתי להגיד לך, תרדי בתחנה הבאה ותחצי הכביש לקו הנגדי". לפעמים יש גם נהגים שאפילו לא עונים כשמבקשים מהם זאת. הבעיה היא גם בצמתים סואנות ומרכזיות דוגמת צומת חולון היא מוסיפה. הצומת הזה כלכך רועש שאי אפשר לשמוע ולדבר שם עם אף אחד. כך שקרה כמה פעמים שהאוטובוס שלי עבר ולא שמתי לב כי הרציפים שם לא מסודרים בכלל, וכל נהג עוצר רציף אחד אחורה קדימה ובקיצור איפה שהוא רוצה. לכן אני תמיד מנסה למצוא מישהו בסביבה ולבקש ממנו שיעזור לי.

לדעתי צריך לקחת את כל הנהגים לפעילות שתמחיש להם מה עיוורים מרגישים, ככה אולי סף הרגישות שלהם יעלה קצת. או שיציבו בצמתים הגדולים אנשים שיסיעו לנוסעים עם צרכים מיוחדים. גם כרוז או הקלטה כמו ברכבת יוכלו לסייע. חשוב לי אבל להגיד שגם בנהגים מדהימים ואכפתיים אני נתקלת, אבל מעטים."

על כך מוסר לנו מר רון רטנר- דובר אגד בתגובה: "אגד מסיע לאלפי נוסעים לקויי ראייה ועיוורים מדי יום, בעוד שבדרך כלל מדובר על נוסעים העושים שימוש בקו קבוע והיכרותם עם הנהג טובה מאוד. לכן נראה כי ההכללה זו שבנושא איננה מוצדקת. מעבר לכך, אגד כן מכשירה נהגים למתן שירות מיטבי לבעלי מוגבלויות בכלל ולנוסעים לקויי ראייה ועיוורים בפרט. זה כולל מפגשים עם אנשים בעלי מוגבלויות לצורך הבנת קשייהם בשימוש בתחבורה הציבורית, וכן הרצאות עיוניות בנושא. עד כה עברו את ההכשרות מאות נהגים ובעתיד כל נהגי אגד אמורים לקחת חלק בתוכנית. יצוין כי אגד מייחסת חשיבות רבה במתן הכשרה לנהגים, כדי שישמשו מודל לחיקוי מבחינת היחס וקבלת השונה מאיתנו. כמו כן עקב פנייתכם, נעלה הנושא בקרב הארגונים החברתיים המשמשים כמארגני הסדנאות ונוודא כי היבט זה של רגישות כלפי אוכלוסייה זו מועבר כראוי." הלואי!