לפני מספר שבועות הונחה על שולחנו של מר יוסי קורסייג, מנהל השירות לעיוור במשרד הרווחה, בקשה מיוחדת מטעם חברת "דיאלוג סקרים" ובזו הלשון: "ראינו לנכון להציע ולבקש מכם שיתוף פעולה במציאתם והעסקתם של כ 10-15 כבדי ראייה במוקד הסקרים הטלפוני בחברה. זאת כחלק מהחלטה אסטרטגית של החברה לקלוט אנשים עם צרכים מיוחדים העונים לדרישות העבודה במוקד הטלפוני… מי ייתן ונוכל לשפר ולו במעט בעשייה זו את פניה של החברה הישראלית…" כך נכתב וזוהי רק הוכחה קטנה לשינוי החיובי והמבורך שעובר שוק התעסוקה בשנים האחרונות בנוגע ליחסו למוגבלים והנכונות להעסיקם בלא חשש כבעבר.

ישנן אפוא עוד לא מעט דוגמאות נוספות לכך דוגמת ע' בת 24 ועיוורת מלידה, בעלת תואר שני במנהל עסקים בהצטיינות ומשמשת כמתרגלת בקורס "עקרונות השיווק" באוניברסיטת בן-גוריון. נ' בת 36 וכבדת שמיעה הנעזרת במכשירי שמיעה, מערכות הגברה וקריאת דיבור, עובדת בתפקיד ראש תחום סיכוני שוק בענף בקרה וניהול סיכוני שוק באחד הבנקים הגדולים בארץ. ר' בת 50 וכבדת שמיעה גם כן, בעלת דוקטורט בניהול מערכות מידע ועובדת בסגל ההוראה של האוניברסיטה הפתוחה. חברת "Call" מראשון לציון המעסיקה 70 נכים בשורותיה ועוד.

"לטעמי בשנים האחרונות אכן חלה תפנית חיובית מאד ביחס של האוכלוסיה כלפי מוגבלים. והיא מגלה פחות ופחות מבוכה והססנות לשלבם ולהערותם אל תוכה. כך טוען ש' בן 25 ועיוור וכבד שמיעה, בוגר תואר ראשון למנהל עסקים וצפוי בקרוב להתחיל התמחות כברוקר ויועץ השקעות פיננסי בחברת "הראל פיננסים" ברמת גן(אגב מדובר במקרה ראשון מסוגו בישראל ושוק ההון בפרט). עד לפני שנים אחדות כשהייתי מתקשר ומחפש עבודה, בדרך כלל נתקלתי בתגובות של גמגום, מבוכה ואף כאלה שהגדילו לעשות וטרקו הטלפון בפני בקוצר רוח הוא מוסיף.

לא פעם קרה שהצגתי את עצמי כמחפש עבודה, ועוד בטרם סיימתי לדבר החלו המעסיקים להביע נכונות לקבלני וביקשו שאתיצב למחרת. ואולם משביקשתי שיאפשרו לי לסיים את דברי וציינתי בפניהם העובדה שאני עיוור וכבד שמיעה, פתאום השתנתה דעתם והם החליטו לפתע שאינם זקוקים לעובדים או שאר תירוצים ותגובות מעין אלה. לעומת זאת היום, אני מחפש עבודה וכימעט שלא נתקל בתגובות הללו יותר. להפך! בכל מקום שחיפשתי, כימעט והוחתמתי לעבודה ורק בגלל גורם טכני כזה או אחר שלא הסתדר כמו הצורך להתחייב למינימום שנת העסקה, לא לקחתי המשרה.

כך למשל היה כשהצעתי את עצמי לאיזשהי חברה העורכת סקרים ובררתי אם אוכל להתקבל אליהם? והבוס השיב לי באלגנטיות ובאדיבות "כן! אם אתה מדבר בצורה רהוטה ואני מניח שאוכל לתת לך רשימה של מספרי טלפון בדרך כלשהי, אתה בהחלט יכול לעבוד כאן." כלומר בניגוד למה שהיה פעם אנשים כיום אינם ממהרים לפסול מוגבלים. מסתכלים על מה שיש ואפשרי, ולא על מה שאין.

עובדה נוספת ומענינת שגיליתי טוען ש' עוד, היא שהמעסיקים שנטו לקבלני היו רובם ככולם צעירים. ואילו מהמבוגרים יותר(בני חמישים+), עדיין זכיתי לאותן תגובות נושנות ומוכרות מעבר. אני תולה זאת בעובדה שאלו מתקשים להשתחרר מהדעות הפרמטיביות אודות מוגבלים שהיו מקובלות בזמנם, בעוד שהצעירים יותר נראה שהצליחו אפוא להשתחרר מכך והם בעלי נכונות ותעוזה גדולה יותר בנושא.

לפעמים קרה לי באוניברסיטה שאיזה מבוגר הציע ללוותני ותוך כדי כך שאל אותי "מה אתה עושה כאן, עובד כמרכזן?" ואני הייתי מחייך ומסביר לו שאני סטודנט למנהל עסקים והוא היה מתפלא ולא מבין איך. פשוט ככה היה בתקופה שלהם שעיוורים מקסימום עבדו כמרכזנים או ישבו בבית. לדעתי זה שאנחנו המוגבלים הולכים היום ולומדים באוניברסיטאות, גורם לכך שהסטודנטים הרגילים רואים איך אנחנו מצליחים להתגבר על מגבלותינו ולתפקד והם נפתחים יותר לרעיון. זו הסיבה למגמה החיובית עליה אני מדבר."

אולם חרף דבריו האופטימיים של ש' ושאר הדוגמאות שהובאו, המצב עוד רחוק מלהיות מושלם ומוגבלים רבים טרם מצאו את מקומם בשוק העבודה. רק בקרב לקויי הראייה כ-60% מובטלים נכון ל2007(על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) ובקרב בעלי המגבלות האחרים המצב אינו טוב בהרבה. במוסד לביטוח לאומי והרווחה מודעים לכך ומקציבים הון עתק במטרה לדרבן בעלי מגבלות ללכת ולרכוש השכלה אקדמית ומקצוע. כך שישנה עוד לא מעט עבודה אולם בהחלט יש תקווה.